תקיעת השופר ועקידת יצחק - דבקות בקב"ה ואהבה ללא גבולות

אברהם אבינו לא מוכן לקבל את זה שבעקידת יצחק הוא הגיע למדרגה הגבוהה ביותר שיש, כי הוא רוצה תמיד להתקדם עוד ועוד קדימה. מבחינתו אין יעד אלא כל הזמן התקדמות. הגמרא אומרת שההבדל בין "עובד אלוקים לאשר לא עבדו" זה ההבדל בין מי ששנה פרקו 100 פעמים למי ששנה 101. במאה החזרות הראשונות האדם עדיין מתחדד בסוגיה, אבל הפעם ה-101 כבר מוכיחה שהאדם לא לומד כדי להגיע להישג נדרש כלשהוא, כדי לדעת או כדי לזכור, אלא כדי לעבוד את הקב"ה ולהתקרב אליו. גם בראש השנה אנחנו תוקעים 101 קולות ולא מסתפקים בחיוב המינימלי, וזה כדי להראות שאנחנו לא בעולם החיוב והמשימות אלא בעולם האהבה, ההוספה וההתקרבות. אברהם מקריב את האייל לא כי הוא חייב אלא כי הוא אוהב את הקב"ה, ובקרן של האיל הזה אנחנו תוקעים בראש השנה, כדי להרים על נס את הנושא הזה של האהבה פורצת הגבולות. אנחנו לא צריכים לבצע משימות ולסמן V. לא באנו לעולם כדי לצאת ידי חובה או כדי להגיע ליעד מסוים, אלא כדי להידבק בקב"ה, בחירות מוחלטת.