מבית המדרש

בשו"ע כתוב שגם אדם שבמשך השנה קונה פת ממאפיות של גויים, שימנע מזה בעשרת ימי תשובה. לכאורה מה פשר ההצגה הזאת? על מי אנחנו עובדים? בשיעור הרב מסביר שזה לחזור אל עצמנו, לראות מה השאיפה הכללית, ולכן בעשרת ימי תשובה תחמיר יותר מהרגיל. בכל הדברים. וגם- מה אומר החיי אדם לאדם שאומר "סה"כ אני דוס ומקפיד על המצוות"?

האור החיים הקדוש אומר בפרשתנו פרשת כי תבוא שכשאדם עושה מצווה שבדורות שלפניו לא יכלו לקיים אותה, לא הוא לבדו עושה את המצווה אלא כל אבותיו מהדורות הקודמים שותפים איתו במצווה ועוזרים לו. איך כל זה קשור לחיילים בצוק איתן? ומה אמר להם הרב איציק רגע לפני הכניסה לעזה? הלימוד שמלמדנו האור החיים הקדוש נותן לנו כוח בכל דבר שאנו עושים כיום- מלחמות ישראל, יישוב הארץ, ובמהרה בימינו בניין בית המקדש השבת הסנהדרין ועוד ועוד- לא אנו לבד מקיימים את המצווה אלא דורות שלמים נמצאים איתנו ועוזרים לנו.

אברהם אבינו לא מוכן לקבל את זה שבעקידת יצחק הוא הגיע למדרגה הגבוהה ביותר שיש, כי הוא רוצה תמיד להתקדם עוד ועוד קדימה. מבחינתו אין יעד אלא כל הזמן התקדמות. הגמרא אומרת שההבדל בין "עובד אלוקים לאשר לא עבדו" זה ההבדל בין מי ששנה פרקו 100 פעמים למי ששנה 101. במאה החזרות הראשונות האדם עדיין מתחדד בסוגיה, אבל הפעם ה-101 כבר מוכיחה שהאדם לא לומד כדי להגיע להישג נדרש כלשהוא, כדי לדעת או כדי לזכור, אלא כדי לעבוד את הקב"ה ולהתקרב אליו. גם בראש השנה אנחנו תוקעים 101 קולות ולא מסתפקים בחיוב המינימלי, וזה כדי להראות שאנחנו לא בעולם החיוב והמשימות אלא בעולם האהבה, ההוספה וההתקרבות. אברהם מקריב את האייל לא כי הוא חייב אלא כי הוא אוהב את הקב"ה, ובקרן של האיל הזה אנחנו תוקעים בראש השנה, כדי להרים על נס את הנושא הזה של האהבה פורצת הגבולות. אנחנו לא צריכים לבצע משימות ולסמן V. לא באנו לעולם כדי לצאת ידי חובה או כדי להגיע ליעד מסוים, אלא כדי להידבק בקב"ה, בחירות מוחלטת.

"מה עניין האבנים בכניסה לארץ? מה עניין הביכורים? מדוע נבחרו דווקא 11 העבירות הללו להיקרא ארור? הרב מבאר בשיעור את האירועים בפרשה, שבמרכזה עומד עניין הברית."

המשך פסקה י"ז, "כיצד ריחות, טעמים וצלילים יכולים לשנות רגשות של בני אדם? ואיך זה קשור לעולם הפרסום? ומה הקשר בין נבואה לחסידות?"

פסקה י"ז, כוח הדמיון חוזר למרכז הבמה העולמית והחברה הישראלית ומקומו של השכל הולך ונזנח.

בפרשת כי תצא יש המון פרטים, עם הרבה סיפורים שונים. המתבונן מן הצד יכול לחשוב שאין פה סדר, אך בפרשתנו גלומה חשיבות הסדר, והעובדה שעולמו של הקב"ה מכוון ומסודר, ואין שום מקרה.

בפרשתנו כי תצא מופיעה פרשיית בן סורר ומורה. חז"ל מלמדים אותנו שבן סורר ומורה מעולם לא היה ולא יהיה אלא הוא נכתב כדי לדרוש ולקבל שכר. אז מה אנו יכולים ללמוד ממנו? בשיעור הרב הביא את דבריו המופלאים של השם משמואל, שלומד מבן סורר ומורה את חשיבות הראשית, ההתחלה של כל דבר. איך שאדם פותח את היום / השנה / חיי הנישואין שלו / בר המצווה שלו - כך זה יקרין וימשיך הלאה. בנוסף נשאלת השאלה- מדוע דווקא במקרה של בן סורר ומורה חוששים שלא יעשה תשובה? הרי אפילו לפושעים גדולים יש הזדמנות לחזור בתשובה! על כך עונה השם משמואל תשובה מופלאה. ובנוסף - מה אמר הרוצח מבית הכלא לרב איציק על החיבוק שקיבל ממנו? ומהם העצות שהרב אמר בשיעור לחתנים?

אורות ישראל ותחייתו פסקה ט"ו.

תשעה באב עבר, ועכשיו מגיעה הנחמה: שבע דנחמתא, נחמו נחמו עמי, צריך להתנחם. בשיעור נראה נחמה מכל מיני זוויות: הפיוט לכה דודי שכולו מתוך הפטרות הנחמה, איך אפשר למצוא נחמה בצרה עצמה ואיך כל זה קשור להריסת בתי הכנסת בגוש קטיף תובב"א, אירוע מרכזי בתולדות עמ"י שקרה בשנת תשס"ה חוץ מהגירוש הנורא מגוש קטיף, הנחמה שנאמרה לדורות, פרשיות שבע דנחמתא שאין בהם חטאי עמ"י, ועוד פניני נחמה. השיעור מתוך ספרו של הרב איציק "אוהל מועד" לבין המצרים ותשעה באב, חלק מסדרת ספרי "אוהל מועד" על מועדי ישראל.

בפרשת מסעי מופיע הציווי על ערי מקלט. השיעור עוסק בערי המקלט והרב מבאר צדדים שונים שיש בציווי מיוחד זה. מדוע הרוצח בשגגה צריך להישאר דווקא עד מות הכהן הגדול? מדוע מספר ערי המקלט בעבר הירדן המערבי והמזרחי שווה? הרי רוב עמ"י נמצא בעבר הירדן המערבי! ממה צריך להיזהר כשנכנסים לגור בבית שהיה של גוי רשע? איך היו מסמנים את ערי המקלט? לפי איזה סדר קולטות ערי המקלט את הרוצחים בשגגה? מדוע לעתיד לבוא נצטרך את ערי המקלט ואף להוסיף עוד 3 נוספות? ולמה לפי אחד הפירושים זה קורה דווקא בגלל התקדמות והתעלות עמ"י?

הקשר שלנו לאבותינו ואמותינו הוא קשר חזק וממנו אנו חיים. בשבוע שעבר בברכות בלעם ראינו ברש"י שבלעם רואה את עמ"י מיוסדים ע"י האבות והאמהות, בפרשת השבוע ובעוד פרשות אחרות בתורה יש מקרים שהתורה מקשרת מישהו לאבותיו- "פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן". למה לא מספיק לכתוב פנחס? מה מראה לנו התורה בכך? מה הסיבה שבמפקד עמ"י בפרשתנו למשפחת פלוא קוראים הפלואי? מה שיטת יוסף ומה שיטת יהודה בהפצת קדושת ישראל בעולם? ומה אנו לומדים על הקשר בין בנות צלפחד ליוסף הצדיק? שיעור על הקשר העמוק בינינו לבין אבותיו ואמהותיו של כל אחד ואחד ממנו, עד כמה אנו קשורים אליהם, חיים מכוחם, מושפעים מהם וממשיכים את תפקידם בעולם.

בעולם יש הרבה כוחות ואין כוח שהוא רק רע ואין כוח שהוא רק טוב. העבודה שלנו היא ללמוד כיצד לנתב את הכוחות ולהשתמש בכל כוח רק לדברים טובים וחיוביים. איפה רואים את זה בפרשה שלנו? הדיבור יכול להיות טוב מאוד- "אין כוחו אלא בפיו", ויכול להיות רע- בלעם הרשע. חכמה, עושר, מלכות ונבואה יכולים להיות טובים כפי שהשתמשו בהם משה, דוד ושלמה, ויכולים להיות רעים כפי שהשתמשו בהם נבוכדנצר, המן ובלעם. כך עוד כוחות וכשרונות רבים שהכל תלוי לאיפה לוקחים אותם. בנוסף - הקללה שטמונה בברכת בלעם, הדרך בה אדם רוצה ללכת, הפעולה שלא הולכת לאיבוד אפילו כשמדובר בבלעם הרשע, ועוד פנינים מהפרשה.

במדרש רבה אנו רואים הרבה סיבות לחטאו של קורח. פרשת קורח מלמדת אותנו מאוד מאוד על: השפעת השכנות לאנשים רעים, ומנגד - לאנשים טובים, השפעת הדורות שקדמו לאדם - סבותיו, והשפעת הדורות שאחריו - צאצאיו, הבעייתיות שנוצרת מהשוואת האדם לאחרים ואי השמחה בחלקך, רעת הציניות וההתלוצצות, השפעת אשתו של האדם עליו, ונוראותה של המחלוקת שמשפיעה גם על הדורות קדימה. שנזכה להיות ולחיות בסביבה טובה, ולברוח מכל מחלוקת ולשון הרע!

איך אפשר לקום ולהמשיך אחרי חטא נורא כל כך כחטא המרגלים? אם נתבונן בהמשך הפרשה ובפרשות הבאות נראה כל מיני דברים שרומזים לחטא המרגלים ולחטא המעפילים ובאים כתיקון להם. נראה באיזו דרך פלאית המנחות שבבית המקדש, הביכורים שאדם מביא למקדש ועוד עניינים, מתקנים את חטא המרגלים וחטא המעפילים ואיזה רמז לחטא טמון בהם. בנוסף, איך המעפילים שבתקופת קום המדינה תיקנו את חטא המעפילים שבפרשתנו? עד כמה חמורה מסירת שטחים מארץ הקודש ובזכות מי הגיע לכלב הכוח להסות את העם ולהגיד בצורה ברורה "טובה הארץ מאוד מאוד".

הרב מדבר בשיעור על חשיבות ומעלת העבודה הסיזיפית, היומיומית, המתמשכת והלא מרשימה, ביחס לעבודה או פעולה מרשימה אך חד פעמית. תפקידו של אהרן בהטבת הנרות מול קרבנות הנשיאים, תפקידו של שבט דן כמאסף לכל המחנות, עבודת התצפיתניות בצה"ל, ה"קאפו" בשואה והשוטרים במצרים, תפילתו של משה רבינו על צרעת מרים, קרבן התמיד שגדול יותר מ"ואהבת לרקעך כמוך ומ"שמע ישראל" וכו' מלמדים אותנו בדיוק את העיקרון החשוב הזה. ההתמדה והקביעות גדולים וחשובים ממעשה גדול חד פעמי.