מבית המדרש

אברהם אבינו לא מוכן לקבל את זה שבעקידת יצחק הוא הגיע למדרגה הגבוהה ביותר שיש, כי הוא רוצה תמיד להתקדם עוד ועוד קדימה. מבחינתו אין יעד אלא כל הזמן התקדמות. הגמרא אומרת שההבדל בין "עובד אלוקים לאשר לא עבדו" זה ההבדל בין מי ששנה פרקו 100 פעמים למי ששנה 101. במאה החזרות הראשונות האדם עדיין מתחדד בסוגיה, אבל הפעם ה-101 כבר מוכיחה שהאדם לא לומד כדי להגיע להישג נדרש כלשהוא, כדי לדעת או כדי לזכור, אלא כדי לעבוד את הקב"ה ולהתקרב אליו. גם בראש השנה אנחנו תוקעים 101 קולות ולא מסתפקים בחיוב המינימלי, וזה כדי להראות שאנחנו לא בעולם החיוב והמשימות אלא בעולם האהבה, ההוספה וההתקרבות. אברהם מקריב את האייל לא כי הוא חייב אלא כי הוא אוהב את הקב"ה, ובקרן של האיל הזה אנחנו תוקעים בראש השנה, כדי להרים על נס את הנושא הזה של האהבה פורצת הגבולות. אנחנו לא צריכים לבצע משימות ולסמן V. לא באנו לעולם כדי לצאת ידי חובה או כדי להגיע ליעד מסוים, אלא כדי להידבק בקב"ה, בחירות מוחלטת.

"מה עניין האבנים בכניסה לארץ? מה עניין הביכורים? מדוע נבחרו דווקא 11 העבירות הללו להיקרא ארור? הרב מבאר בשיעור את האירועים בפרשה, שבמרכזה עומד עניין הברית."

המשך פסקה י"ז, "כיצד ריחות, טעמים וצלילים יכולים לשנות רגשות של בני אדם? ואיך זה קשור לעולם הפרסום? ומה הקשר בין נבואה לחסידות?"

פסקה י"ז, כוח הדמיון חוזר למרכז הבמה העולמית והחברה הישראלית ומקומו של השכל הולך ונזנח.

בפרשת כי תצא יש המון פרטים, עם הרבה סיפורים שונים. המתבונן מן הצד יכול לחשוב שאין פה סדר, אך בפרשתנו גלומה חשיבות הסדר, והעובדה שעולמו של הקב"ה מכוון ומסודר, ואין שום מקרה.

אורות ישראל ותחייתו פסקה ט"ו.

אורות ישראל ותחייתו, המשך פסקה יב'. בשיעור זה, הרב עושה סקירה שמאחדת כל הקורה בטבע ובהיסטוריה למטרה אחת המאחדת את הגלוי והנסתר ומתבטאת גם בניסים.

אורות ישראל ותחייתו, פסקה יב'. סיפור תהילת ה', סקירת המציאות תחת עיקרון אחד (הגאולה) מאגד את הנגלה והנסתר, את הנפש והנשמה של העולם. התבוננות הצדיק או עמ"י באופן זה משפיעה בנגלה ובנסתר על הופעת הגאולה.

אורות ישראל ותחייתו, פסקה יא'. הרב מלמד אותנו עוד אפיון בסיפור תהלית ה' של עמ"י והעם ע"י דיוק מהצדוקים הטוענים שאין ישות הנקראת כלל ישראל ואין חיבור בין חיי הלאומיות ועבודת הקודש. לטענתם, אלו שני דברים נפרדים כמו העוה"ז והעוה"ב. אך עמ"י טוען שיש קשר וחיבור בין שני העולמות.

אורות המלחמה, פסקה ד'. כל המלחמות של עמ"י התחילו בחטא העגל שבמרכזו עמדה המחשבה שהלאום והדת של עמ"י הם שני דברים שונים. ברגע שיהיה ברור לנו שכל הלאומיות שלנו עומדת רק בזכות היותנו עם ה', העמים יעמדו משתאים וירצו לקחת חלק.

אורות המלחמה, פסקה ג'. בפיסקאות הקודמות הרב דיבר על הגדולה שמתגלה באנשים במהלך המלחמות. אך בכל זאת לא הכל ורוד. כדי שאנשים ילחמו בשביל הכלל, המלכות צריכה לכפות אותם ולפעמים אפילו באכזריות. לכן, עמ"י לא ממהר לבנות מלכות. עד שיגיעו ימות המשיח ונוכל לבנות מלכות, האדם מתנדב מרצונו למען הכלל.

אורות המלחמה, פסקה ב'. גיבורי התנ"ך היו מלאים בקדושה ויראת שמים ומתוך כך שאבו את כוחם הגדול. על מנת להאיר ולעורר את הגבורה היהודית אחרי 2000 שנות גלות, אנחנו צריכים להעמיק בדמויותיהם ומתוך כך להחזיר את רוחם הגדולה.

אורות המלחמה, פסקה א'. הקדמה לאורות המלחמה. עם כל הכאב שיש במלחמה, היא מגלה באנשים ובעם כוחות גדולים. כוחות שיש בהם מהכח של ימות המשיח. ככל שהמלחמה יותר עוצמתית, זה מראה שהולך להיות שינוי משמעותי בעולם, סדר חדש.

המקדש שופע ממרומים. לנו אין שום השגה בו. אם כן, מהו תפקידנו, כיצד נקדם את בנייין המקדש? עלינו לבנות כלים של אהבת חינם, של יראה , צניעות ותפילה, וע"י כך ודאי שיתמלאו הכלים בשכינה, בשפע, בנוכחות אלוקית. ע"י בניית הכלי מביאים למציאות של ו"ושכנתי בתוכם".

בא"י הנשמה רוצה מעצמה לומר את דברה ע"י קיום מצוות. ממילא זה דורש מעמ"י לקיים חיים לאומיים שלמים על מנת לתת לנשמה להתבטא בכל מרחבי החיים. כל תנועת הציונות נבעה רק מרצון של הנשמה לבטא את עצמה בא"י בצורה מלאה.

המשפט הישראלי מתאים לא"י בלבד, לא דנים בחו"ל. כשדנים את מהות המשפט ואת ייחודיותו לא"י דווקא, נוכל גם להבין את מהות המצוות בא"י.