פרשת ויגש - כי עבדך ערב את הנער

"ויגש אליו יהודה": זה מה שאמר הכתוב (תהילים מח,ה): "כי הנה המלכים נועדו, עברו יחדיו". "המלכים, זה יהודה ויוסף. עברו יחדיו, נתמלאו עברה זה על זה". (מדרש רבה, ויגש).

שלש פרשיות מקדישה התורה לסקור את מערכת היחסים שבין יוסף לאחיו. החל מפרשת וישב: וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום. המשך בפרשת מקץ: המפגש בין יוסף לאחיו והאשמתו אותם: מרגלים אתם. והנה אנו במערכה השלישית, כאשר שני המלכים מתייצבים זה מול זה, לקראת ההכרעה.
לאורך כל הדרך, התנהלותו של יוסף מעלה שאלות: מדוע לא שלח יוסף ידיעה ליעקב, על כי הוא מושל במצרים, מדוע האשים את אחיו כמרגלים, מדוע טמן את הגביע באמתחת בנימין, ומדוע ברגע מסויים הוא כאילו "נשבר" ומתגלה לאחיו.

כוחות רבים יש בעם ישראל, כל הכוחות הללו, עם כל השוני שביניהם, חייבים לחבור יחד, לחזק זה את זה, ולהשלים איש את רעהו.
הכל מתחיל מאברהם אבינו. הוא מצטוה: "לך לך מארצך וכו' ואעשך לגוי גדול". גוי גדול הוא ציבור. טעות גדולה היא לחשוב, שציבור הינו תרכובת של יחידים, החיים זה לצד זה, ופועלים יחד. בסיס כזה מספיק להקים אגודה שיתופית או מפעל תעשייתי. ציבור מתחיל מחזון גדול, אשר אליו חוברים כוחות שונים, וכמו פאזל, משלימים הם זה את זה, לצורך הגשמת החזון המשותף.
לדוגמא: טרם הקמת מדינת ישראל, פעלו ארגוני לוחמים שונים, הגנה, אצ"ל לח"י. מיד עם הקמת המדינה היה ברור לכל שיש לפרק את הארגונים הללו, כדי לחבור יחדיו להגשמת החזון, הקמת מדינת ישראל.

שנים עשר בני יעקב, היו חלוקים זה מזה בנטיותיהם ובכוחותיהם. ביטוי לכך הננו מוצאים בברכות אשר בירך אותם יעקב לפני מותו: " איש אשר כברכתו ברך אותם" (בראשית מט, כח).  כל אחד קיבל ברכה, בהתאם לנקודה הפנימית שלו. בתוך האחים, יש ליוסף כוח מיוחד, תפקיד מיוחד: הוא הבריח התיכון המחבר בין כל האחים. כבר בחלומו הראשון, אשר אותו הוא מספר לאחים (בפרשת וישב) הוא רואה עצמו כאלומה, הניצבת במרכז מעגל אלומות אחיו, וכלם משתחוים לו.
הדימוי של האחים המשתחוים לו, אינו מחמת גאוה, אלא הכרה של האחים בתפקיד המיוחד של יוסף, והודאה בחשיבותו. יוסף הוא בנה של רחל, ובדברי המהר"ל (נצח ישראל סוף פרק א) למדנו, שיש לה את "הכוח המקבץ", לאסוף ולחבר את כל חלקי בית ישראל.
מה רואה יוסף בהתנהלות אחיו: בראשונה, הם מוכרים אותו למצרים. אח"כ כאשר הם יורדים למצריים, הם רק עשרה, ובנימין אינו איתם. המחשבה הראשונה היא, שגם את בנימין הם סילקו מדרכם בדרך זו או אחרת. לכן מאשים אותם יוסף כמרגלים, כדי שתהיה לו אמתלה לדרוש מהם להביא את בנימין, וזה אשר ינקה אותם מחשד המרגלים. אח"כ, הוא עורך להם בדיקה נוספת: מה יקרה אם יצטרכו לוותר על בנימין ולשוב לאביהם בלעדיו. זה הנסיון של מתן הגביע באמתחת בנימין. והנה אנו בישורת האחרונה: תגובת האחים להצעה, לוותר על בנימין.
יהודה, הדובר, פורש את רצף האירועים, ובסיום דבריו, כאילו באקראי, הוא משמיע ליוסף את הדברים המכריעים.
שתי סיבות ליהודה מדוע אינם יכולים לוותר על בנימין. האחת – סכנה ליעקב – "בראותו כי אין הנער, ומת".  והשניה – ערבותו של יהודה, "כי עבדך ערב את הנער", "להיות מנודה בשני עולמות" (רש"י בשם המדרש).
זוהי הבשורה אותה מקבל יוסף. ללא בנימין, חייו של יהודה אינם חיים. לא בעוה"ז ולא בעוה"ב. מרגע זה, אין טעם ליוסף להסתיר את זהותו, ומיד הוא מתודע לאחיו.

שלימות משפחת בית ישראל, זהו הכוח הפנימי של יוסף הצדיק.
ובימינו, כל מי שפועל למען איחוד הכוחות, הריהו ממשיך דרכו של יוסף, ניצוץ מנשמתו של משיח בן יוסף.