פרשת לך לך - קולו הפנימי של אברהם

רגילים אנו לקרוא את הפסוק הפותח את פרשת לך לך: ויאמר ה' אל אברם: לך לך וכו'. תשומת לב רבה ניתנת לציווי, ללכת, להיכן, מדוע וכו'.
אך בראשונה יש לשים לב לפתיחה: ויאמר ה' אל אברם! כיצד נאמרו הדברים הללו, האם המילים והמשפטים נאמרו לאברהם, כפשוטו של מקרא? שמא תאמר: מדוע להציב סימן שאלה על כך? אכן, יש ויש סימן שאלה. קיימא לן, שרק שני נביאים התנבאו במילים אשר קיבלו מפיו של הקב"ה.
ראשון לכולם, משה רבינו, עליו נאמר: פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות.
השני, הוא בלעם הרשע, שגם בו נאמר: שוב אל בלק, וכה תדבר.
על יסוד זה דורשים חכמים: ולא קם בישראל נביא כמשה, אבל באומות קם. ומיהו? בלעם! אם כן, חוזרת השאלה: האם גם לאברהם נאמרו מילים ברורות אלו, לך לך מארצך וכו', או שמא היתה זו אמירה פנימית.

לא שאברהם שמע דיבורו של הקב"ה, אלא, כפי שמעידים חכמים: נעשו לו כליותיו כשני רבנים והיו מלמדים אותו. כליות מבטאות את התוכן הפנימי של האדם. כמו "מוסר כליות" המציין את הרוח הטבעית השורה באדם. נמצאנו למדים, שאברהם אבינו התעורר לקריאת קול פנימי אשר אמר לו: לך לך מארצך וכו'.

כך עולה גם מלשון הרמב"ם בהלכות עבודת כוכבים א, ב-ג: "ועל דרך זו היה העולם מתגלגל והולך, עד שנולד עמודו של עולם, שהוא אברהם אבינו. כיון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו ולחשוב ביום ובלילה... ואביו ואמו וכל העם עובדים ע"ז, והוא היה עובד עמהם, וליבו משוטט ומבין. עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק, מדעתו הנכונה" וכו'. גם הרמב"ם מבאר אם כן, שאברהם לא קיבל נבואה ישירה, אלא הבין מדעתו. אף אנו נאמר, שלאחר שהבין מדעתו, גם זיכהו הקב"ה בתחושה הפנימית אשר אמרה לו: קום, צא מחרן (או מאור כשדים) ולך לך אל הארץ.

ששה דורות אח"כ, מקבלים ישראל את התורה במעמד הר סיני, ובתום ארבעים שנה במדבר, מצווה משה רבנו את העם, "עלה רש, כאשר דיבר ה'"!  משה רבנו לא בא לבטל את התחושה הפנימית של הכמיהה לארץ ישראל. הוא בא להוסיף על כך, ולעגן תחושה זו, במצוות עשה.
רק מצוות מעטות מחייבות אותנו במסירות נפש עליהם. אם עומדת בפנינו האפשרות לעבור עבירה או ליהרג, בכל התורה כולה, "יעבור ואל יהרג" שנאמר: וחי בהם, ולא שימות בהם. יצאו מכלל זה רק שלוש העבירות החמורות שבתורה: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, בהם אנו מצווים: "יהרג ואל יעבור". שלוש העבירות הללו הינם איסורי "לא תעשה".

דומה להן, ושונה מהן, מצוות כיבוש ויישוב ארץ ישראל. שונה מהן מפני שהיא מצוות עשה, ודומה להן, מפני שגם במצוה זו הננו מצווים לקיימה, אפילו במחיר של מסירות נפש. שהרי כיבוש הארץ, החל ממלחמת יהושע בן נון, וכלה במלחמות ישראל בדורות האחרונים, כיבוש זה כרוך במלחמה. ובמלחמה, כמובן שיש נפגעים בנפש.
נמצא, שמצוות הכיבוש כוללת בתוכה גם את חובת מסירות הנפש. (כך כותב המנחת חינוך, בהערותיו לספר החינוך סוף מצוה תכ"ה)
מהיכן הננו שואבים את הנכונות למסירות נפש על מצוות ירושת ארץ ישראל? את זאת אנו מקבלים לא רק באמצעות הציווי של משה רבנו, אלא מתוך התחושה הפנימית שהיתה לאברהם אבינו.
מסירות הנפש על מצוות לא תעשה, כמו עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אינה דורשת מאיתנו עשייה, אלא שב ואל תעשה. אל תסכים לעבוד ע"ז, גם במחיר של מסירות נפש.
לעומת זאת, מצוות העשה של הכיבוש, הירושה וההתיישבות בכל חלקי ארצנו, תובעות מאיתנו מסירות בקום עשה: במלחמה, קום והסתער. ובהתיישבות: קום ובנה ביתך, קום וסע והתהלך בכל כבישי ושבילי ארצנו. אל תירא מרוצחים המנסים לפגוע בהתיישבות, בתוך "הקו הירוק" ומחוצה לו.

הכל הוא ארץ ישראל, ובמסירות נפש נקנה את הארץ, לכל מרחביה, ובכך נשלים את הציווי- התחושה של אברהם אבינו: לך לך, קום והתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה, כי לך אתננה!