מצוות בגיל ההתבגרות

שאלה

שלום הרב,
יש לנו בן שלא מזמן חגגנו לו בר מצוה. עד החגיגה הוא שיתף פעולה בכל. כעת, הוא מאוד ירד באכפתיות לקיום מצוות. לפעמים מתפלל, ולפעמים לא, וכמובן לא מניח תפילין. דיברנו איתו, עשינו הסכם כולל פרסים. זה עזר לפעמים. אח"כ כאילו לא אכפת לו מהפרסים. כעסנו עליו, וגם זה עזר ליום אחד. אנו דואגים איך נוכל לשלוח אותו לישיבה תיכונית, מי יקבל אותו במצב כזה, ובכלל, איך להמשיך.

תשובה

צרת רבים היא לפעמים "חצי נחמה", ולפעמים "נחמת שוטים". כך או כך, התיאור שלכם הוא קלאסי למשפחות רבות המתמודדות עם תופעה כזו. אולם, בדרך כלל תולים את הבעיות בדור, בחופש ובמתירנות שבחוץ. לפעמים זה נכון, אך גם כשזה נכון, זו סיבה חלקית. ודאי שיצר הרע מתפתח בגיל זה. "בר מצוה" הוא גם "בר דעת", ו"יוסיף דעת יוסיף מכאוב", כלומר, מחד, הדעת מתקנת את הרצון הרע, אך מאידך היא פותחת עוד דרכים לפני הנער, והוא מנצל אותם. במשפחתכם, אני רואה שבעיקרון, מדובר בילד טוב. דוקא אחרי בר המצוה הוא כאילו מתעורר לעשות יותר רע, ולא היא. הכוח המוביל ילד וגם נער, הוא הרצון להיות במרכז העניינים, כלומר, למשוך ולקבל תשומת לב. עד בר המצוה הוא קיבל הרבה תשומת לב, ודאי עטפתם אותו בהכנות לחגיגה, לעליה לתורה וכד'. לאחר הרעש הגדול, פתאום נעשה הכל שקט. הוא חזר להיות אחד מבני הבית, בלי הדגשה מיוחדת. כאן מתעורר היצר הרע שלו, והוא מורכב משני כיוונים: האחד, הוא בודאי מודע לכך שיש נערים בני גילו שאינם מתפללים. והשני, הוא יודע כמה חשובה לכם התפילה שלו והנחת התפילין שלו. שני אלה חוברים יחד. הוא מחליט למשוך תשומת לב, ולחזור למרכז חייכם, ע"י "הצגה", כאילו הוא עוד נער הנמשך אחר החוץ, ומחליט שנמאס לו להתפלל. כלומר: התירוץ שלו כלפי עצמו, זה, שהוא רוצה להיות חופשי ומשוחרר יותר. באמת, הוא לא רוצה בכלל בזה, ומה שהוא רוצה זה, למשוך ולקבל תשומת לב מכם.

אתם כהורים כמובן, דואגים, משוחחים איתו, כועסים עליו, מבטיחים פרסים, חותמים הסכמים וכד'. רק תהיו ערים לבחון, איזו כמות אדירה של תשומת לב הענקתם לו, ודוקא אחרי בר המצוה, ודוקא מתוך הירידה שירד. מבחינתו, יש לו הכל: יש לו יצר הרע לכן הוא נמשך אחר החוץ. יש לו תשומת לב מההורים, ולמעשה, כאילו שהוא מאושר.

אבל גם לכם יש "יצר הרע" קטן. זהו יצר הרע של נטילת אחריות עליו.

ומדוע אני מכנה זאת: "יצר הרע"? הורים הנותנים אמון בבנם, שיש לו כוח לעמוד מול החוץ, בשמחה מעבירים אליו את האחריות למעשיו. כאשר אתם מחפשים את כל הדרכים להחזירו למוטב אתם משדרים שאין לכם אמון בו. וברור שאי אפשר להעביר אליו את האחריות. אם כן, התיקון: תנו בו אמון! דעו שהוא נער עם רצון טוב. ואז, העבירו אליו את האחריות על מעשיו. ברגע שיפסיק לקבל מכם את תשומת הלב השלילית, לא תהיה לו כל עילה לא להתפלל. שדרו לו אמון ואהבה, והוא יטול אחריות ויחזור לדרך המלך. והעיקר: מתוך האמון בו, הוא ודאי יתקבל לישיבה תיכונית טובה!