שינוי מבורך בגישה החינוכית

שאלה

שלום כבוד הרב,
אנו נשואים כבר כמעט 10 שנים. במשך השנים הללו לא קיבלנו הדרכה בחינוך הילדים, ולכן כנראה, השתמשנו יותר מידי בענישה של מכות לילדים.
בזמן האחרון שמענו שיעורים בחינוך, והבנו, שכנראה יש דרך אחרת, טובה יותר לחנך. אנו מנסים, אך ההרגשה היא כאילו אין לנו תחליף. כלומר, בעיות שבעבר היינו פותרים במכות, היום אנחנו מנסים להימנע מהכאות, אבל בעצם לא יודעים מה כן לעשות, ואיך להביא את הילדים ללכת בדרך טובה.

תשובה

שלום,
שינוי הנהגה בבית הוא כמו חזרה בתשובה. זהו תהליך שאינו מסתיים תוך יום אחד. הוא חייב להיות מלווה בהמשך למידת הנושא כדי שהתהליך יצליח. מגיעות לכם הרבה ברכות על כך שאתם אמיצים כדי לומר לעצמכם, טעינו, או לפחות אולי טעינו, ואני מחזק את ידיכם לעשות את ההסבה לדרך חדשה.

חינוך ע"י מכות היה נהוג בדורות הקודמים, וייתכן שבאותם זמנים הוא גם היה נכון ומוצלח.
כיום, עם השינויים החברתיים שעובר העולם כולו וגם עם ישראל, ודאי אסור להיות צמודים למהלכים מהעבר ויש ללכת בגבורה אל העתיד.

עם זאת, אני חייב לספר מה ששמעתי מפי אבי ז"ל, שנולד וגדל בירושלים.
הוא למד בתלמוד תורה "עץ חיים" שאחד המלמדים בו היה הצדיק ר' אריה לוין זצ"ל, ב"חיידר" היה נהוג שהמלמדים מכים את התלמידים כדי לחנכם ללמוד תורה. היו כאלה שניצלו זאת לנקמנות בילדים שהפריעו להם, והם בתגובה, הפליאו בהם את מכותיהם, שונה היה יחסו של ר' אריה זצ"ל. כאשר היה ילד שסרח, היה קורא לו הצידה, ויושב ומחזיק את ידו של הילד, בליטוף חמים ונעים, ומדבר עמו תוך כדי כך דברי כיבושין ומוסר על התנהגותו.
בדרך כלל, כעבור ספורות הילד היה מגיע לדמעות, מתוך הרגשת בושה וצער עמוקים, בפני האהבה הגדולה אשר הרגיש ביחס של ר' אריה אליו. אז היה ר' אריה לוקח את ידו של הילד, ונותן עליה שניים- שלושה "פאצ'ים", מכות קלות, כדי לצאת ידי חובת הכאת התלמיד. הבכי היה מתגבר אז, והילד היה מקבל על עצמו בליבו פנימה, שלא לחזור על המעשה שעשה.

ולגופו של דבר: "חוסך שבטו שונא בנו" אינו מורה לנו שאפשר וצריך להכות. שהרי הסיפא היא: "ואוהבו שוחרו מוסר".  לא נאמר שאוהבו שוחרו מכות. העיקרון הוא, שכל חינוך הוא לשני כיונים: האחד, סור מרע. השני, עשה טוב. החינוך ל"סור מרע" הוא ע"י הצבת גבולות, שתפקידם להגדיר למתחנך מהו טוב ומהו רע. מניין ידע ילד אם לומר מילים לא יפות זה טוב או רע. פעמים רבות כאשר הוא אומר מילים לא יפות הוא רואה חיוך על פני הסובבים אותו, ומניין ידע שזה רע? נזיפה, גערה, או כל אמירה: זו מילה לא יפה ואסור להשתמש בה, כל אלו מבהירים לילד שזה רע ונותנים לו גבולות.

במקרים קיצוניים, כאשר ילד עושה מעשה מכוער ברמה כזאת, שניתן לצפות ממנו להגביל עצמו, והוא לא הגביל, כאן, לפעמים אפשר להשתמש במכה, כתגובה מאוד מאוד לא שגרתית.  תפקיד המכה להבהיר לו: עברת קו אדום! עברת גבול שבשום אופן אין לחצות אותו.

אבל זה רק חלק אחד מהחינוך. כי העיקר הוא, להמשיך מכאן אל ה"עשה טוב". לדרבן את הילד לעזור לאחיו ולחבריו, לעזור לאבא ולאמא, להקפיד לומר אמת, ובכלל, לעשות מעשים טובים. כאן חייבים לבוא כלים ואמצעים לדרבן אותו לעשייה חיובית. אמון בילד ואהבתו הם שני המרכיבים העיקריים עליהם עומד החינוך ל"עשה טוב".

כאשר הורים מאמינים ובטוחים שהילד רוצה לעשות מעשים טובים, רק שלא תמיד הוא יודע להבחין בין רע לטוב, תפקידם הוא לעטוף אותו באהבה גדולה, ע"י חיבוק, אימוץ וטפיחה על השכם, ואמירות מכונות. למשל, חיזוק ולטיפה כאשר הוא נותן משהו מעצמו לאחיו, מילה של שבח ותודה. כל אלה גורמים לילד להבחין בין טוב לרע וגם לרצות לעשות טוב.
במצב כזה, כאשר באה גערה, ולעיתים נדירות גם מכה קלה, שאינה מכאיבה אך מסמנת דרך, הילד מבין מיד שעבר את הגבול, וברצון חוזר לעשייה חיובית.

אם כן, החליפו את הכלים שברשותכם: במקום הכאה על הרע, שבחו וחזקו את הטוב. במקום גערה ונזיפה, הרבו להקרין אמון ואהבה. כעבור זמן תתחילו לראות בעיניכם את התוצאות החיוביות.