empty label

הרב אליקים לבנון

הרחקות בימי האיסור - חלק ב'

הרב אליקים לבנון

דיני הרחקות בין בעל לאשתו בימי האיסור.


הרחקות בימי האיסור - חלק ב'


למענה הלכתי לשאלות בטהרת המשפחה: 052-3003227


ג. נגיעה והושטה מיד ליד

לא רק נגיעה של חיבה אסורה, אלא כל נגיעה מכוונת אסורה[1], הן בגופם והן בבגדים שלובשים האיש או האשה[2]. גם נגיעה דרך הפסק של בגד או כפפות אסורה.
העברה של האשה והזזתה, כשאין נגיעה ישירה בה - מותרת. לכן, מותר להגביה או להנמיך את המיטה ששוכבת עליה או להסיע אותה בכסא גלגלים וכדומה.

בשל החשש שיגיעו לנגיעה, הורחב האיסור גם להושטה ולהעברה של דברים בין בני הזוג[3]. דין זה קיים גם בחפץ ארוך בו אין חשש שיגעו זה בזו[4].
ההעברה האסורה היא כשמעבירים דבר מידו של האיש אל ידה של אשתו או להפך, אך בהעברה שאיננה נעשית מיד ליד, אלא בהנחת החפץ על הכתף, על הברכיים, או למשל, בתוך תיק שנושא בן הזוג - אין בעיה.
בנוסף, נאסרה העברה ומסירה מיד ליד אך הרמה משותפת (שאין בה העברה מהאחד לשני) מותרת, בוודאי בחפץ כבד או ארוך[5].
העברת תינוק: תינוק הרוצה לעבור מהורה להורה - אפשר לתת לו לעבור מיד ליד (מדין "חי הנושא את עצמו"), אך אם התינוק קטן מאוד ואינו עובר מיד ליד מעצמו (כפי שמצוי לאחר הלידה) - אין להעבירו מיד ליד, אך אפשר להניחו בזהירות על בן הזוג מבלי לגעת בו[6].
בכלל איסור ההעברה מיד ליד, כללו הפוסקים גם את איסור הזריקה של חפץ מאחד לשני[7].

יש להיזהר מלבייש את בן הזוג בפני אנשים אחרים, ואם שכח אחד מבני הזוג שהם אסורים ורוצה להעביר דבר לידי בן זוגו, יש לרמוז לו, במידת האפשר, לשמוט את החפץ ולא להעבירו מיד ליד ממש ולהיזהר שלא לגעת זה בזו[8].
כדי להימנע ממבוכה ומאי נעימות מן הסובבים[9], יש להיערך מלכתחילה ולהתארגן לקראת המצבים הצפויים. תכנון וחשיבה מראש על "הצעד הבא" יכול בקלות לפתור בעיות ואי נעימויות רבות כשנמצאים ליד השולחן, ברחוב או בחברת אנשים נוספים, תוך שימוש בפתרונות פשוטים (כמו שימוש בשני מפתחות) או באלתור רעיונות "יצירתיים" יותר. לדוגמא:
כדאי להימנע מלעמוד בסמוך לבן הזוג בשעת הבדלה ולהיעזר באדם נוסף שעומד ביניהם כדי להעביר את הבשמים.
בן הזוג יכול להתעסק במשהו אחר בשתי ידיו, ולבקש שהחפץ יונח לצידו עד שיסיים ויוכל ליטול אותו.
אפשר להפיל "בטעות" את החפץ ולתת לבן הזוג להרימו.
וכן על זה הדרך, בבחינת "תֵּן לְחָכָם (שעֵינָיו  בְּרֹאשׁוֹ) וְיֶחְכַּם עוֹד".

ד. שינה במיטה אחת

השינה במיטה אחת או על מזרון אחד ("מיטה זוגית") אסורה בזמני האיסור[10], ועל בני הזוג לישון במיטות נפרדות שאינן נוגעות זו בזו.
מעיקר הדין, די בהפרדה כלשהי בין המיטות[11], אך כדאי ליצור הפרדה משמעותית יותר, כך שלא יגעו זה בזו בהושטת יד גם במהלך השינה[12].
הרחקת המיטות צריכה להיות בשעה ששני בני הזוג שוכבים על מיטותיהם. אם רק אחד מבני הזוג שוכב על מיטתו, אין צורך בהפרדת המיטות.

ה. ישיבה ושכיבה על מיטת בן הזוג

מלבד האיסור לישון על מיטה אחת, נאסר השימוש במיטת בן הזוג (מחשש להרהור)[13]. החשש להרגל עבירה גדול יותר אצל הבעל, ובשל כך החמירו יותר על הבעל המשתמש במיטת אשתו מאשר על האשה המשתמשת במיטת בעלה[14].
הפוסקים נחלקו[15] עד כמה לאסור את השימוש במיטת בן הזוג, ולמעשה, כדאי שכל אחד ישתמש במיטתו שלו. בשעת הצורך, יכולה האשה לשבת על מיטת בעלה, גם כשהוא נמצא בחדר, ולעומתה, ראוי שהבעל ימנע מלהשתמש במיטת אשתו.

כאשר המיטה אינה "מיוחדת"[16] לשימושו הבלעדי של אחד מבני הזוג, אין איסור לבן זוגו להשתמש בה. לכן, ספה נפתחת, המשמשת לישיבה בשעות היום כשהיא סגורה, ובלילה משתמשים בה כמיטה, אינה נחשבת בשעות היום כמיוחדת לאחד מהם[17].

ו. הצעת המיטה

אסור לאשה להציע את מיטת בעלה בפניו, אך כשהבעל נמצא בחדר אחר או כשמסב פניו ממנה ולא מסתכל על מעשיה, גם אם יודע שהיא מציעה את מיטתו, אין בכך בעיה[18].
הצעת המיטה האסורה היא הכנת המיטה לשינה[19], בהסרת כיסוי המיטה לפני השינה או בסידור השמיכה בצורה מיוחדת לקראת השינה. לכן, ראוי שגם האיש לא יציע את מיטת אשתו בפניה[20]. לעומת זאת, סידור המזרונים והמצעים והכנת כלי המיטה נחשבים כדבר שיש בו טורח ואין בו חיבה ומותר לעשותו אף בפני בן הזוג[20].


[1]הפסוק "לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ" (ויקרא, פרק יח, פסוק יט) מתפרש לשיטת הרמב"ם (ספר המצוות, לא תעשה, מצווה שנג; הלכות איסורי ביאה, פרק כא, הלכה א) בכל קירבה של חיבה, האסורה מדאורייתא. לעומתו, לדעת הרמב"ן (השגות לספר המצוות, שם) קירבה של חיבה אסורה מדרבנן. השולחן ערוך (אבן העזר, סימן כ, סעיף א) מכריע כדעת הרמב"ם: "הבא על אחת מן העריות... או שחבק ונשק ונהנה בקירוב בשר, הרי זה לוקה וחשוד על העריות". יש מהפוסקים (ש"ך, יורה דעה, סימן קצה, ס"ק כ) הסוברים, שאף לשיטת הרמב"ם, נגיעה שאינה מתוך תאוה וחיבה - אסורה מדרבנן. נגיעה כזו מותרת לצרכים מיוחדים (כדוגמת חולי, כפי שיבואר בהמשך).

[2] שו"ת התשב"ץ, חלק ג, סימן נח (הובא בפתחי תשובה, סימן קצה, ס"ק ג).

[3] תוספות, שבת, דף יג, עמוד ב, ד"ה בימי: "ורש"י היה נוהג איסור להושיט מפתח מידו לידה בימי נידותה"; ואף שיש מן הראשונים שהקלו בהעברה מיד ליד, פרט להושטת כוס יין (המוזכרת בכתובות, דף סא, עמוד א), הכריע השולחן ערוך (סימן קצה, סעיף ב): "ולא  יושיט מידו לידה שום דבר, ולא יקבלנו מידה, שמא יגע בבשרה".

[4] ש"ך, סימן קצה, ס"ק ג.

[5] בשעת הצורך או כשאין אפשרות אחרת, יש מהאחרונים שהתירו הרמה משותפת של חפץ כבד או ארוך, הואיל ואין בכך גילוי חיבה אלא "טירחא ומילוי חובת עזרה" בין בני הזוג, "ואין בכאן כוונת הושטה מיד ליד שרש"י אוסר" (שו"ת ציץ אליעזר, חלק יב, סימן נח'; טהרת הבית, סימן יב, סעיף ג; דרכי טהרה, פרק ה, סעיף יט). יש שהחמירו והצריכו לבישת כפפות כהיכרא נוספת (שו"ת ציץ אליעזר, שם). לעומתם, יש המחמירים ואוסרים כל הרמה משותפת כדין הושטה (שבט הלוי, סימן קצה, סעיף ב, אות ד, ש"ך, ס"ק ג).

[6] יתכן שמקורו של המנהג להכניס את התינוק על ידי ה"קוואטר" נובע מאי יכולתה של האשה למסור את בנה הקטן לבעלה. בשל כך, מקובל לכבד בהעברת התינוק זוג משודכים (שאינם אסורים בהעברה מיד ליד) או אשה מעוברת (שבדרך כלל מותרת לבעלה) ולהימנע מכיבוד זוג נשוי ללא ילדים, שיתכן שהם אסורים ואינם יכולים להעביר את התינוק ביניהם (מובן שאפשר בעדינות לשאול את הזוג אם הם מעוניינים בכך). "קוואטר" האסור בהעברה, או במקומות שנהוג שהיולדת מעבירה את בנה לידי בעלה, יניחו את התינוק על שתי כריות והאיש יטול מידי אשתו את התינוק עם הכרית העליונה בלבד (טהרת הבית, סימן יב, סעיף ו; דרכי טהרה, פרק ה, סעיף כד; ואילו שבט הלוי (סימן קצה, סעיף ב, אות ג) החמיר בכך).

[7] רמ"א, סימן קצה, סעיף ב. יש מהפוסקים (עיין פתחי תשובה, סימן קצה, ס"ק ד) שהתירו, כשזורק את החפץ כלפי מעלה והאשה תופסת אותו בנפילתו, ויש האוסרים גם זריקה באופן כזה.

[8] דרכי טהרה, פרק ה, סעיף יח.

[9] שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק ב, סימן עז: "ומטעם שהוא כבזיון לה ויש מזה משום כבוד הבריות לא חששו, משום שאין בזה בזיון כל כך, דידוע לכל שהנשים הן נדות יב' יום בכל חודש... ואדרבה, הא הרבה היו לובשות בגדים מיוחדים לימי הנדות, ומזה היו יודעות השכנות שהיא נדה... ומה שמתביישת כשהיא נמצאת עם אלו שאינן שומרות דיני התורה, אין להחשיב בושת כזה לכבוד הבריות להתיר איסורים, ואף לא מנהג ישראל בשביל זה, כיון דאדרבה, טוב שלא תתבייש אף לפניהן בקיום מצוות התורה".

[10] שולחן ערוך ורמ"א, סימן קצה, סעיף ו. מקור הדברים במסכת שבת (דף יג, עמוד א): "מעשה בתלמיד אחד... כי אתא רב דימי אמר: מיטה חדא הואי [רחבה, ולא קירוב בשר הואי, וסבר דשרי בהכי]".

[11] פתחי תשובה, סימן קצה, ס"ק יא. בשעת הדחק די בהפרדה כלשהי בין המיטות, וראוי להוסיף הפרדה או מחיצה כלשהי שתחצוץ בין המיטות בפועל. במקרים מיוחדים ניתן להקל בשינה על מזרון רחב מאוד כשמניחים הפרדה בין בני הזוג של כרים וכסתות (עיין טהרת הבית, סימן יב, ס"ק כג, משמרת הטהרה, ס"ק כג, ד"ה "ומה שכתבנו שאפילו במיטה רחבה").

[12] לשם כך, די במרווח של כמה עשרות ס"מ בין המיטות. יש פוסקים (שבט הלוי, סימן קצה, סעיף ו, אות ב) שהצריכו שיעור של אמה (כחצי מטר), אך ודאי שמעיקר הדין די גם בפחות מכך.

ככלל, ראוי שינהג אדם בצניעות גם בתוך ביתו וישתדל שלא לפרסם את מצבם של בני הזוג: אפשר להשאיר את המיטות מחוברות באופן תמידי ולהפרידן רק בימי האיסור כשהולכים לישון. לחלופין, אפשר להשאיר את המיטות נפרדות האחת מן השניה, ורק בשעת הצורך לקרבן זו לזו. כהדרכה חינוכית, על מנת להימנע משאלות של הילדים שיבחינו בשינויים בחדר ההורים, מומלץ להפריד את המיטות זו מזו בדרך קבע, כפי שנהגו בדורות עברו.

[13] שולחן ערוך, סימן קצה, סעיף ה.

[14] עקרון זה חורז באופן עקבי בכל דיני ההרחקות. אמנם, לדעת הט"ז (סימן קצה, ס"ק ו) "כל שכן הוא, שהיא לא תישן במיטה שלו, דיש טפי הרהור בשכבה ובקומה", אך גם הט"ז החמיר בשכיבה בלבד ולא בישיבה על מיטת בעלה.

[15]

 

בעל על מיטת אשתו

אשה על מיטת בעלה

בפניה
או בפניו


ישיבה: אסורה (שולחן ערוך, ט"ז) ויש מתירים (ב"ח, ש"ך)
שכיבה: אסורה לכו"ע (שולחן ערוך, ט"ז)

ישיבה: מותרת (גם לט"ז)
שכיבה: אסורה (ט"ז), ויש מתירים (תורת השלמים)


שלא בפניה או בפניו


ישיבה: אסורה (שולחן ערוך, ט"ז) ויש מתירים (ב"ח, ש"ך)
שכיבה: אסורה לכו"ע (שולחן ערוך, ט"ז)

ישיבה: מותרת
שכיבה: נראה שמותרת (פתחי תשובה גם לט"ז) 
ויש אוסרים (בן איש חי, שלא מחלק בין בפניו לשלא בפניו)

כשנמצא/ת מחוץ לעיר

ישיבה ושכיבה מותרות (פתחי תשובה)

ישיבה ושכיבה מותרות

[16] יש שצמצמו את איסור השימוש רק ל"מיטה המיוחדת" לאשה (טהרת הבית, סימן יב, סעיף ב), ויש שהרחיבו את איסור השימוש גם לחפצים נוספים ככלי רחצה ובגדים (שאינם מיוחדים בצורתם לנשים בלבד ואין בהם חשש של "לא ילבש") וכדומה (דרכי טהרה, פרק ה, סעיף מב).

[17] יש שלמדו מדברי הפתחי תשובה (סימן קצה, ס"ק ח), שאף שימוש ב"כרים" אסור על בן הזוג, ומתוך כך, החמירו גם בספה נפתחת (שבט הלוי, סימן קצה, סעיף ה, אות ג) או שהציעו שהבעל יישן על המיטה העליונה הקבועה, כדי שתוכל אשתו לשבת עליה בשעות היום (שו"ת ישכיל עבדי, חלק ח, יורה דעה, סימן יח). אולם, ה"כרים" המוזכרים בדברי הפוסקים הם מצעים ומזרונים, ואין ללמוד מהם לחפצים הנהוגים בימינו. לכן, ספה נפתחת מותרת בשעות היום.

[18] שולחן ערוך, סימן קצה, סעיף יא.

[19] שבט הלוי, סימן קצה, סעיף יא, אות ב: "דהצעה הנזכרת כאן היא ההכנה לשינה... אבל הסידור חזרה [אחר השינה] הוא רק ענין של טורח ועבודה בעלמא, וגם הוא רק ליפוי הבית"; וכן בטהרת הבית, סימן יב, סעיף לז.

[20] האיש חמור יותר, מאחר והוא המרגיל את אשתו לדבר עבירה, כאמור לעיל ביחס לשכיבה במיטתה (ערוך השלחן, יורה דעה, סימן קצה, סעיף יד; שבט הלוי, סימן קצה, סעיף יא, אות א).

מומלצים