חציצות

למענה הלכתי לשאלות בטהרת המשפחה: 052-3003227

מהי חציצה?

כדי שיגיעו המים לכל גופה של האשה, צריכה האשה לוודא שלא יהיה דבר החוצץ ומבדיל בין גופה לבין המים.
מדין תורה, אם מתקיימים שני תנאים זוהי חציצה:
האחד: שתהא החציצה על רוב גופה.
השני: שתהא האשה מקפידה על חציצה זו.
אם אחד מן התנאים חסר, מדאורייתא אינו חוצץ.
אולם, חכמים גזרו גם כאשר מתקיים תנאי אחד מתוך השניים.
לכן, חציצה ברוב גופה, מעכבת את הטבילה, גם אם האשה אינה מקפידה על כך. וכן חציצה שהאשה מקפידה עליה, מעכבת את הטבילה, גם אם החציצה היא על מיעוט גופה[1].
אם החציצה על מיעוט גופה והאשה אינה מקפידה על כך, אין זו חציצה.
לדעת הרמ"א, לכתחילה לא תטבול אפילו בחציצה על מיעוט גופה ואינה מקפידה. אולם נראה, שאם יש בכך צורך גדול, רשאית לטבול כך לכתחילה[2], ובדיעבד, אם טבלה ואחר הטבילה מצאה שהיתה עליה חציצה מועטת שאינה מקפידה עליה, עלתה לה טבילה.

אולם, אם נמצא עליה דבר חוצץ לאחר הטבילה, ההלכה מרובה בפרטים[3], ונושא זה יבואר בשיעור "מתי נדרשת אשה לחזור ולטבול".

הגדרת רוב הגוף

חציצה על רוב הגוף נידונת ביחס לרוב בשר הגוף או לרוב מקום השיער[4].
לדוגמא: יד הנתונה בגבס, החציצה היא על מיעוט גופה, והנושא הנוסף הקובע אם רשאית לטבול הוא נושא ההקפדה.

הגדרת הקפדה

מבחינה הלכתית, "הקפדה" מתקיימת באחד משני תנאים:

• אם רוב הנשים מקפידות על חציצה כזו, זוהי הקפדה, גם אם האשה עצמה אינה מקפידה על כך (לדוגמה: ביצי כינים הדבוקות לשיער, מהוות חציצה. גם אם אשה טוענת שלא אכפת לה כלל מהדבר).
• אם האשה עצמה מקפידה על חציצה זו, זוהי הקפדה, גם אם רוב הנשים אינן מקפידות בדבר זה[5].

דבר שאין בו ממשות
חציצה נחשבת דוקא בדבר שיש בו ממשות (שניכר על ידי מישוש שהוא בולט מן העור) ולא שהותיר מראה של צבע בלבד[6].

דבר הנעשה לנוי
דבר חוצץ הנמצא על גוף האשה אך עשוי לנוֹי, והאשה רוצה ומעוניינת שדבר זה ישאר עליה ויתקיים, מוגדר הלכתית כ"אינה מקפידה עליו". לכן, אם יש בו ממשות והוא על מיעוט הגוף, הרי זה "מיעוט שאינו מקפיד" ואינו חוצץ. אולם, ברוב הגוף, חוצץ. יש לציין שאם מדובר בצבע הנספג בעור ואין בו ממשות, אינו חוצץ כלל[7]. אמנם, לכתחילה, ראוי להסירו גם כן ולטבול בלעדיו[8].
במקרה שהדבר העשוי לנוי הינו פגום ואינו שלם, הוא מהווה חציצה.
לדוגמה: הדבקת ציפורניים או לכה על הציפורן, כשגדלה הציפורן וניכר הפרש בין הבשר לבין תחילת הציפוי. מקרה כזה מוגדר כ"מקפידה" ועליה להסיר את הציפוי. אם קשה לה, תשלים את החריץ שנוצר.

דבר שרגילים בו
דבר חוצץ שאין מקפידים להסירו מחמת הרגל האשה (לדוגמא: צבע הנמצא על ידיה של אשה העוסקת בצביעה) אינו נחשב חציצה (כדין מיעוט שאינו מקפידה עליו)[9], אף שלכתחילה ראוי להסירו.

דבר קבוע
דבר הקבוע בגוף האשה ואינו מיועד להסרה (כמו: סתימה קבועה וברוב המקרים אפילו סתימה זמנית, טבעות ליישור שיניים), אינו חוצץ. אם עתידה להסירו בעוד זמן מה, גם אם כעת מעוניינת שישאר (כמו: תחבושת על פצע, שיניים תותבות), נחשב הדבר כחוצץ[10].

[1] שולחן ערוך, סימן קצח, סעיף א.

[2] עיין טהרת הבית, חלק ג, דיני חציצה, סעיף א.

[3] חולין, דף י, עמוד א: טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ, אף על פי שנתעסק באותו המין כל היום כולו, לא עלתה לו טבילה, עד שיאמר: ברי לי שלא היה עלי קודם לכן. נדה, דף סו, עמוד ב: טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ, אם סמוך לחפיפה טבלה, אינה צריכה לחוף ולטבול, ואם לאו, צריכה לחוף ולטבול.

[4] הכרעת המחבר (שולחן ערוך, סימן קצח, סעיף ה), כדעת הגאונים שהגוף נידון בפני עצמו ומקומות כינוס השיער נידונים בפני עצמם, ואם יש חציצה על רוב מקום כינוס השיער, אף שביחס לכלל הגוף זהו רק מיעוט, נחשבת כחציצה על רוב הגוף ופוסלת את הטבילה, אף אם אינה מקפידה עליה (שלא כדעת הרמב"ם (הלכות מקוואות, פרק ב, הלכה טו) שהשיער נחשב כחלק מכלל הגוף).

[5] לדעת הרמב"ם, הקפדה תלויה בדעתה של הטובלת (בודאי להחמיר, כשרק היא מקפידה; ואולי אף להקל, כשהיא אינה מקפידה על הדבר בשונה משאר נשים). לעומתו, דעת הרשב"א שהגדרת ההקפדה תלויה במנהג העולם (להחמיר כשהיא אינה מקפידה, ואולי אף להקל כשמנהג העולם הוא שלא להקפיד ובטלה דעתה כשרק היא מקפידה). הכרעת השולחן ערוך (סימן קצח, סעיף א) לחוש לחומרא לשתי הדעות.
ברוב המקרים, הדיון ההלכתי נסוב סביב הגדרת ההקפדה במצבים השונים, מאחר שבדרך כלל אין חציצה על רוב הגוף (או השיער) אלא רק על מיעוטו.

[6] שולחן ערוך, סימן קצח, סעיף יז; ש"ך, שם, ס"ק כא; ט"ז, שם, ס"ק יז; וכן בהלכות נטילת ידים (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קסא, סעיף ב), מבאר המשנה ברורה (שם, ס"ק יד) כי מעיקר הדין חציצה נחשבת "דוקא שממשו עליו, הא אם אין בו ממש רק חזותא של צבע בעלמא, אין שייך חציצה". אמנם, יש מהאחרונים שחששו לדעת הב"ח (טור, יורה דעה, סימן קצח, אות טז) ולדעת הסדרי טהרה (יורה דעה, סימן קצח, ס"ק לג), והורו כי לכתחילה, אם אפשר, יש להסיר גם צבע זה (אהל שרה (הרב נויבירט), חלק ב, פרק א, סעיף יב).

[7] שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קסא, סעיף ב: "הנשים שדרכן לצבוע ידיהן לנוי וכיוצא בזה, אין אותו צבע חוצץ"; וכן בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן קצח, סעיף יז; ועיין בחכמת אדם, בינת אדם, שער בית הנשים, סימן יב (כא).

[8] רמ"א, סימן קצח, סעיף א.

[9] רמ"א, סימן קצח, סעיף יז: "מי שאומנותו להיות שוחט או קצב וידיו תמיד מלוכלכות בדם, אינו חוצץ, שרוב בני אומנות זו אינן מקפידים"; ואף ששאר הנשים שאינן אומנותן בכך מקפידות על כך, יש לבחון את הדבר בהתאם לשאר הנשים שהן בני אותה אומנות, והן אינן מקפידות בדבר (על פי תשובת הרשב"א המובאת בבית יוסף). אף על פי כן, לכתחילה יש להסיר גם מיעוט שאינה מקפידה עליו.

[10] שולחן ערוך, סימן קצח, סעיף י. דין גבס יבואר להלן.