ילד זקוק לאהבה

שאלה

שלום כבוד הרב,

בננו כבן 12 החל בחודשים האחרונים לשנות את התנהגותו. הוא מדבר אלינו לא יפה, לא רוצה לקום, ללמוד. הוא גם טוען שלא טוב לא בבית. לפני שבוע נעלם ליומיים. שכנה מצאה אותו במקום אחר ואני נסעתי והבאתי אותו הביתה. בעלי קצת קשוח איתו ואני ממש לא יודעת, האם לנזוף בילד, להעניש אותו או משהו אחר?

תשובה

כלל ראשון בגישה לבנכם הוא, להחליט על דרך מוסכמת. שוחחו שניכם, את ובעלך, וקיבעו לכם מסלול בו תלכו שניכם יחדיו. בגיל זה, יכולות להיות שתי דרכים לניתוח האירועים, ולהחלטה כיצד לנהוג. אם הילד נוטה מטבעו למרדנות, מתווכח הרבה אתכם, שולט על אחיו ביד רמה וכדומה, אם כן, גם היחס אליכם נובע מרצונו לפעול בדרך של כח. הוא מפעיל הרבה כח עליכם, כדי שגם אתם תגיבו בכח כלפיו. בכך הוא זוכה להרבה תשומת לב,  מפני שרוב היום, מחשבותיכם מרוכזות בו, ובהתלבטות כיצד לנהוג כלפיו.

אם אכן ילדכם הוא "ילד כח", אזי הדרך הטובה ללכת בה היא, העברת האחריות על כל מה שהוא עושה. גם אם ינסה ללכת בדרך קיצונית, כמו עזיבת הבית, אפשר לומר לו שזה על אחריותו, ואתם סומכים עליו שידע להסתדר.

אולם, במקרה שלכם, נראה לי שהדרך צריכה להיות שונה, מפני שסיבת התנהגותו אינה כוחניות, אלא הרגשה של מחסור ביחס חיובי ואהבה בתוך הבית. אני נוטה לנתח כך את המקרה, מפני שבגיל זה, כבן 12, המרדנות אינה מביאה לתגובה כה קיצונית. עזיבת הבית למשך יומיים, מתוך הטענה שבבית לא טוב לו, בתוספת מה שציינת, שבעלך קצת קשוח כלפיו, מביאים אותי למחשבה שאין מדובר בבריחה מתוך מרדנות אלא מתוך מצוקה, והרגשה שאין לו אוזן קשבת בבית. ילד השב הביתה מבית הספר צריך לחוש את האהבה וההתעניינות במה שקרה לו במהלך היום. רק לאחר השמיעה וההתחברות שלנו עם חוויותיו, אפשר גם להעיר לו ולבקש ממנו, ולהציב דרישות. אם הוא חוזר טעון ומלא סיפורים, ומרגיש שבבית יודעים רק להעיר לו ולנזוף בו על מעשה שעשה או שלא עשה, דבר זה גורם לו לתחושת ריחוק.

כאמור, לאחר ההתחברות עמו אפשר בהחלט להטיל חובות, הערות וגם נזיפות. אבל הכל יבוא לאחר שניטע בו את תחושת הביטחון שיש לו בית, שיש לו הורים מקשיבים.

עצתי לכם, היא בשני תחומים: התחום הראשון הוא, ברכת האב לבנים ולבנות בערב שבת. מנהג ישראל הוא לברך את הילדים. גם אם עד כה לא נהגתם בכך, אני ממליץ לאמץ מנהג נפלא זה. הברכה, יכולה להינתן לילד כאחת החובות המוטלות על האב, בבחינת "מה חובתי ואעשנה", וככזאת ודאי לא תביא לכל שינוי. אולם אפשר לנצל את הרגע הקט של האב המברך את בנו או בתו, ולרכז את המחשבה והמעשה בהרגשה של אהבה גדולה. הברכה לא תסתכם בהנחת יד על הראש, אלא בחיבוק חם, מתוך רצון להעביר את מטען האהבה שיש לאב אל בנו, ולברכו, שיוכל לפתח את הכח המיוחד לו, כמאמר החכם, "חנוך לנער על פי דרכו". ולכל נער ונערה יש דרך מיוחדת להתגדל בה. רגע כזה של קדושה, נחרט עמוק בלב כל ילד, והוא מגיב בהתאם לכך.

בנוסף, בתחום השני, הנכם יכולים לנצל את שנת בר המצווה שלו לחיזוק הקשר החיובי בין בעלך לבין הבן. ההכנה לקריאה בתורה ולהנחת התפילין הינם "גורם מזמן" חיובי לשינוי מערכת הקשרים בין אב לבנו. זו צריכה להיות אחת ההחלטות המשותפות שתקבלו בשיחה ביניכם, ההורים. חזקו את האהבה שבלבכם כלפי הבן, וגם הראו לו זאת במעשים, וישוב הבן אל שולחנכם בשמחה.