אל תחסוך בחינוך

שאלה

שלום כבוד הרב,
קיבלנו חוברת עם עצות, כיצד לחסוך בהוצאות הבית. בין השאר מציעים שם לשתף את הילדים בנשיאה בעול הבית: לעודד אותם לעבוד בחופשות כדי להשתכר, להגביל את השתתפות ההורים בהוצאות הטלפון הסלולארי, לבקש מהם הצעות לחסכון בהוצאות וכן, לתת לילדים דמי כיס קבועים, כדי להרגיל אותם להתנהג באחריות. האם אלו הצעות נכונות?

תשובה

תורת ה' תמימה, משיבת נפש. מדייקים חכמים: כאשר היא תמימה, היא משיבת נפש. לפעמים, אינה "תמימה", וממילא גם לא משיבת נפש. דבר זה מלמדנו, שכאשר אנו באים לתת עצה, יש לבחון את תוצאותיה בשלימות, בתמימות, מתוך ראיה רחבה של כל התמונה, אז גם העצה תהא משיבת נפש. כל רופא יודע שכאשר יש חולי, אי אפשר לתת תרופה לאותו חולה מבלי לסקור את השפעתה על חלקי הגוף האחרים. הרשימה אשר מניתם, בנושא שיתוף הילדים בעצות לחסכון  בהוצאות הבית, כוללת ארבע נקודות: עבודה בחופשות, הגבלה בתשלום לסלולארי, הצעות לחיסכון ומתן דמי כיס. כל ארבע העצות הללו טובות בוודאי לצמצום ההוצאות. אולם, חלקן עלול לפגוע בתחום החינוכי של הילדים. ככלל, היחס לממון הוא סוגיה מאד מורכבת. אין ספק שהממון משמש כבסיס לכל מה שאנו רוצים, אם זה בלימודים, אם בקניות, בהשקעות וכו'. אולם היחס הנכון אל הכסף הוא, כמשרת, ככלי, ולא כמטרה. כדי לבצע פעולות, אנו זקוקים לכסף, אולם אם נציב לעצמנו מטרה לאגור כסף ולצבור הון, ייהפך הכסף לחרב פיפיות. חותני הרב שלמה בורשטין זצ"ל היה מספר על חוויה אשר חווה, בהיותו תלמיד ישיבת מיר בפולין, יצא עם רבו וחבורת תלמידים ל"התבודדות" ביער. לפתע החל ניתך עליהם גשם זלעפות, והם חיפשו מסתור לעצמם. בדרכם עברו ליד בית קיט של משפחה יהודית אמידה, ובדחילו ורחימו, כאשר הם נוטפים ממים ומבוץ, דפקו בדלת וביקשו לפתוח להם מחסן וכדומה, כדי שיגן עליהם מהגשם. בעלת הבית, אישה אצילת נפש, פתחה להם את הדלת והזמינה אותם להיכנס הביתה. הם סירבו כדי שלא לפגוע בשטיחים ובספות המהודרות. אזי היא נזפה בהם ודרשה מהם להיכנס ודוקא לשבת על הכורסאות למרות הבוץ והמים. דבריה היו: "מי נועד לשרת את מי? האם האדם משרת את השטיחים שלו, או שהשטיחים הם עבדים לאדם?!".

בחברה המודרנית שלנו, פעמים רבות אנו רואים כיצד האדם אכן הופך להיות עבד של ממונו. כאן אנו נדרשים לזהירות מרובה, כדי שלא יקרה מצב בו נחנך את הילדים לחסכון, שזו מידה מעולה וטובה, אך מתוך כך הם עלולים להיגרר לקיצוניות השניה, לראות בכסף את כל עולמם. למשל, העצה של נתינת דמי כיס לילדים, עלולה לגרום להימשכות של הילדים אחר הכסף. יש לזכור שילדים מעריכים הרבה יותר חפץ כמו שעון, מצלמה וכדומה מאשר כסף. מתן דמי כיס לילדים, טרם התבגרותם, מעביר אליהם תשדיר שכסף הוא דבר חשוב, ואם לא מדגישים את הגבולות, הם עלולים לגלוש אל מעבר לרצוי.

גם העצה להרגילם לעבוד בחופשות, כדי לעזור בפרנסת המשפחה, חייבת לבא מתוך הבהרה, שהעבודה נעשית מתוך שותפות, ולא מתוך הטלת אחריות. "העבודה היא חיינו" היה ביטוי בשנות הקמת המדינה, אסור שתחושה כזו תחדור ללב הילדים והנערים. שותפות ונשיאה בעול הינם ערכים חיוביים, לכן אמירה כמו: כעת מצבנו הכלכלי קצת קשה, אם תעבדו בחופשות זה יקל, ובע"ה כאשר נעלה על דרך המלך, לא נזדקק לעזרתכם. זו אמירה מחנכת ומונעת הבנות שליליות.

העצות להגבלה בהוצאות הילדים ולשיתופם בחסכון, עצות טובות הן.