מבוא - השתלשלות הלכות נידות וזבות - המשך

למענה הלכתי לשאלות בטהרת המשפחה: 052-3003227

גזרות חכמים

על גבי דיני התורה, גזרו חכמים שתי גזרות:

א. זבה אינה טובלת ביום השביעי - "שמא תראה ותסתור":
חכמים אסרו על הזבה לטבול[1] ביום השביעי (ול"זבה קטנה" אסרו לטבול ביום השימור עצמו).
הטעם: שמא תטבול בבוקר ותשמש בהיתר עם בעלה, ולאחר מכן תראה במהלך היום דם ותסתור את ספירתה, ונמצא ששימשו באיסור שזדונו כרת ושגגתו חטאת.
אולם, אם טבלה ביום ושמשה עם בעלה בהיתר וראתה דם לאחר צאת הכוכבים, בליל היום הבא - לא עברו על איסור, מאחר וזו טומאה חדשה.
בשל החשש לסתירת היום, דחו חכמים את טבילת הזבה לתחילת הלילה הבא, שבו שוב אין חשש שתסתור את יום השימור או את שבעת הנקיים.

ב. נדה לא תטבול ביום - משום "סרך בתה":
מן התורה יכולה נדה לטבול בתום שבעת הימים, מליל שמיני והלאה. אולם, אם טבלה ביום השביעי לא עלתה לה טבילה2.
חכמים חששו שאם אשה תטבול ביום השמיני או התשיעי, אולי תראה אותה בתה ותחשוב שאפשר לטבול גם ביום השביעי.
לכן גזרו שלא תטבול נדה ביום כלל, אפילו לא ביום השמיני.

במהלך הדורות

א. תקנת רבי בשדות
משנתמעט ליבם של ישראל מחמת הגלויות ותוקף הצרות, התקין רבי יהודה הנשיא[2] ספירה אחידה וקבועה התלויה במספר ימי הראיה בלבד, על מנת למנוע טעויות במעקב אחר ימי הנידות והזיבות:
אם ראתה יום או יומיים - סופרת לאחריהם עוד ששה ימים נקיים, להשלים לשבעת ימי נדה מהתורה.
אם ראתה שלושה ימים ומעלה - סופרת שבעה ימים נקיים, שמא היא "זבה גדולה".

ב. חומרת בנות ישראל
בימי חכמי הגמרא החמירו על עצמן בנות ישראל[3], כדי להרחיק עצמן מכל טעות אפשרית, ועל כל ראית דם שרואות סופרות שבעה ימים נקיים, כדין "זבה גדולה".
על אף שתקנתו של רבי מוציאה מכל ספק, עשו חכמים הרחקה יתירה נוספת וחייבו את כל הסופרות לספור שבעה נקיים. זאת, מחשש שאם נתחייבה בשבעה נקיים, ותוך כדי ספירתה ראתה יום אחד, תטעה ותספור עוד ששה ימים, בעוד שהיא חייבת להתחיל מחדש ולספור שבעה ימים.
בנוסף, חששו שמא תראה יומיים, כשאת ראיית היום השני תראה בזמן בין השמשות ותספור רק ששה ימים כדין הרואה יומיים, במקום לספור שבעה כדין הרואה שלושה ימים.
חומרא זו של בנות ישראל נתקבלה באופן מוחלט וברור, כהלכה שאין עליה עוררין, והיא משמשת כדוגמא להלכה פסוקה שאינה צריכה עיון, שמתוכה אפשר לעמוד להתפלל[4].

הלכה למעשה בזמן הזה

כיום, אם כן, אין משמעות מעשית להבדלים שבין נדה, "זבה קטנה" או "זבה גדולה", ולמעשה, כל הרואה דם נחשבת לחומרא כ"זבה גדולה", ובנוסף, אנו מוסיפים את גזירות חכמים ביחס לנדה ולזבה.

לסיכום:

אשה שהחלה לראות דם -

יש לציין, שלדעת חלק מהראשונים, יש גזרה מאוחרת נוספת, שכל אשה מרגע שנאסרה, תמתין חמישה ימים ואחר כך תעשה הפסק טהרה. דין זה יבואר לקמן בשיעור "המתנת ארבעה או חמישה ימים". 

[1] נדה, דף סז, עמוד ב: "רבי שמעון אומר: "אחר תטהר" - אחר מעשה תטהר, אבל אמרו חכמים: אסור לעשות כן, שמא תבוא לידי ספק". נחלקו הראשונים, מה אסרו חכמים - האם את הטבילה עצמה (רש"י) או את התשמיש ביום (תוספות).

[2] נדה, דף סו, עמוד א: "התקין רבי בשדות: ראתה יום אחד- תשב ששה והוא, שניים- תשב ששה והן, שלושה- תשב שבעה נקיים".

[3] נדה, דף סו, עמוד א: "בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל - יושבות עליה שבעה נקיים".

[4] ברכות, דף לא, עמוד א: "תנו רבנן: אין עומדין להתפלל לא מתוך דין ולא מתוך דבר הלכה, אלא מתוך הלכה פסוקה [שאינה צריכה עיון, שלא יהא מהרהר בה בתפילתו]. והיכי דמי הלכה פסוקה? אמר אביי: כי הא דרבי זירא, דאמר רבי זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל - יושבות עליה שבעה נקיים".