הרב אליקים לבנון

בן מעשן

הרב אליקים לבנון

שאלה

שלום הרב,
אנו אובדי עצות. הבן שלנו בן 16 וחצי, הגיע לשבת הביתה. בדרך כלל אני בודקת לו את התיק, וראיתי קופסת סיגריות. התייעצתי עם בעלי, והודענו לו שאם הוא ממשיך לעשן, אין לו מקום בבית. פשוט, יש עוד ילדים צעירים, ופחדנו שהם ילמדו ממנו. במוצאי שבת ראינו אותו אורז תיק, וביום ראשון בבוקר, פשוט נעלם. הוא לא הגיע לישיבה התיכונית, לא עונה לשיחות שלנו. אנו מאוד דואגים לו. האם לצאת לחיפושים?

תשובה

קודם לכל, תרגעו, אל תצאו לחיפושים ואל תרדפו אחריו. אם תנהגו כפי שצריך, הכל יבוא על מקומו בשלום, בקרוב. אם תשאלו, מנין השלוה והבטחון שלי, אולי חס ושלום יקרה לו משהו? אם כן, בואו וננתח יחד את האירועים. הבעיה מתחילה מהמשפט הראשון שלכם: "בדרך כלל אני בודקת לו את התיק". מדוע את בודקת. וכי הוא ילד קטן, ואת המורה שבודקת לו שיעורי בית? מה יש לאמא לבדוק בתיק של בנה בן ה16 וחצי?! זו הבעת חוסר אמון בבן. וכי מה אתם מצפים, כיצד הוא יגיב? יתכן שזו עצמה הסיבה לכך שהחל לעשן, וגם דאג שתהיה קופסת סיגריות בתיקו. כדי שאת, אמא, תחפשי ותמצאי את הסיגריות, ויהיה לכם על מה לריב. העישון הוא תגובה ישירה לחוסר האמון שלכם. כאילו הבן אומר: אם אין בי אמון, אז אני הולך עד הסוף, שתאבדו עוד יותר את האמון בי. מכאן ואילך, ההמשך ברור: נוצר ביניכם מאבק, כשאתם דורשים ממנו לשנות התנהגות ולהפסיק לעשן, הוא מגיב במלחמה: לא אפסיק, ונראה מה תגידו!

אתם לא הסתפקתם באמירה שלא יעשן אלא גם גזרתם תגובה מעשית, שאם הוא ממשיך, שילך מהבית. לכאורה, צדקתם בתגובה זו, כפי שציינתם שיש לכם עוד ילדים, אבל תגובה כזו, לעיתים גוררת את התוצאה, שאכן, הבן "לוקח ברצינות" את האמירה, שאולי אתם לא התכוונתם לתת אותה כהוראה לביצוע, אבל הוא פירש זאת כך. לכן, לא פלא שהוא קם ועזב את הבית.

נעצור כאן, ונחשוב יחד: האם הוא רוצה קשר עם הבית, או שמא טוב לו לחיות לבד. לכאורה נראה שאינו רוצה קשר, שהרי אינו עונה לשיחות הטלפון שלכם. ולא היא: הוא מאוד רוצה קשר עם הבית, אבל רצונו הוא בקשר בריא, לא בקשר חולני. דוקא העובדה שהוא לא עונה לשיחות, מוכיחה שהוא רוצה קשר. הוא רוצה להדאיג אתכם, רוצה שלא תישנו בלילה, מחשש וטירדה לגורלו. הוא רוצה שתרדפו אחריו.

אם כן, מה למעשה? הכל תלוי בכם, בחשיבה שלכם, בשינוי יחס, ובקבלת החלטה להפסיק להתייחס אליו כילד, ולעבור ליחס של בוגר. פועל יוצא ראשון, זה העברת אחריות אליו. לא חיטוט בתיקו וגם לא דאגה יתירה לגורלו. הוא בחור גדול, ויעשה מה שהוא רוצה. אם תקבלו על עצמכם החלטה כזו, תוכלו לשלוח לו הודעה, מיסרון, שאתם סומכים עליו שהוא נוהג כראוי, אינכם מודאגים, וכאשר יחזור, תשמחו לשוחח איתו על ההמשך.

מאחר והכל התחיל מסיגריות, הצעתי היא, לא לדרוש ממנו להפסיק לעשן, אלא לדרוש שלא יעשן בבית. ומחוץ לבית, זו אחריותו. אני מאמין שדרך כזאת תחזיר אליכם את הבן האובד.